קיימים הגורמים הפסיכולוגיים העמוקים
1. הנורמליזציה של הסבל הנשי
רבות מהנשים גדלו על האמונה ש"ככה זה להיות אישה" – לסבול ולשאת. החל מכאבי מחזור, דרך לידה, וכלה במנופאוזה.
ונראה שקיים מסר תרבותי עמוק לפיו שנשים צריכות לקבל את "גורלן" בשתיקה.
2. פחד מלהיחשב "חלשה" או "קושרת"
חלק מהנשים חוששות שבקשת עזרה תיראה כחולשה. במיוחד נשים שגדלו בתקופה שבה לא דיברו על בעיות נשיות, והן רגילות להתמודד לבד .
3. אשמה וקבלת אחריות מוגזמת
"אני צריכה להתמודד עם זה בעצמי", "זה לא כל כך נורא", "יש אנשים עם בעיות יותר גדולות". נשים רבות ממזערות את הסבל שלהן ומרגישות אשמות אם הן דורשות תשומת לב.
בנוסף ישנם גם הגורמים החברתיים והתרבותיים
4. הבלתי נראות של הנשים המבוגרות
חברת לעיתים מתעלמת מצרכיהן של נשים מעל גיל מסוים. הן מרגישות שהן "כבר לא רלוונטיות" ושהבעיות שלהן לא חשובות.
5. מיתוס "האמא הגיבורה"
נשים רבות רגילות לשים את כולם לפניהן – ילדים, בן זוג, הורים מבוגרים. הן מתקשות להשקיע בעצמן כי זה נראה להן "אנוכי".
6. לחץ כלכלי וזמן
טיפולים, ביקורים אצל רופא, בדיקות – זה דורש זמן וכסף. נשים רבות מעדיפות להשקיע את המשאבים במשפחה.
הגורמים הרגשיים והזהותיים מצטרפים גם
7. הכחשת ההזדקנות
עבור חלק מהנשים, לקיחת טיפול למנופאוזה זה להודות שהן "זקנות". הן מעדיפות להכחיש את התהליך מאשר להתמודד איתו.
8. פחד מאובדן שליטה
"אם אני אתחיל לקחת טיפולים, איפה זה יגמר?" – חלק מהנשים חוששות מתחילת מסע רפואי שלא יסתיים.
9. רגש אשמה כלפי דורות קודמים
"אמא שלי עברה את זה בלי תרופות", "דורות של נשים סבלו ושרדו" – יש תחושה שלוקחות "קיצור דרך" לא הוגן.
הגורמים הרציונליים
10. פחד מלהיות נטל
"אני לא רוצה להטריד את הרופא עם הבעיות שלי", "בן הזוג שלי כבר עייף מלשמוע אותי מתלוננת".
11. חוסר תמיכה מהסביבה
אם האישה לא מקבלת הבנה מבן הזוג או מהמשפחה, היא עלולה להפנים את המסר ש"זה באמת לא כל כך גרוע".
ומה שמסבך עוד יותר היא ההדינמיקה הפסיכולוגית המורכבת
מעגל הקסמים של הסבל
- אישה מתחילה לסבול מתסמינים
- היא אומרת לעצמה "זה יעבור"
- כשזה לא עובר, היא אומרת "זה לא כל כך נורא"
- היא מתרגלת לסבל ומתחילה לראות בו "נורמלי"
- לבסוף היא גאה בכך שהיא "מתמודדת לבד"
הזכות לא לסבול נראה שמדובר במושג זר
חלק מהנשים פשוט לא מכירות את המושג שיש להן זכות לא לסבול. הן לא יודעות שאפשר אחרת, או שמותר להן לדרוש איכות חיים טובה יותר.
בנוסף, ההיבט של הביקורת העצמית
רבות מהנשים האלה הן קשות ביותר עם עצמן והן יגידו על עצמן:
- "אני מגזימה"
- "אחרות עוברות דברים יותר קשים"
- "אני צריכה להיות חזקה"
- "זה חלק מלהיות אישה"
מה שמדאיג בתופעה הזו
הנזק הוא הכפול: לא רק שהן סובלות פיזית, אלא שהן גם שופטות את עצמן על הסבל. זה יוצר מעגל של כאב פיזי וכאב נפשי.
ההשפעה על הדור הבא: בנותיהן רואות אותן סובלות בשתיקה ולומדות שככה "צריך להיות".
איבוד איכות חיים מיותרת: שנים של סבל שאפשר למנוע או לטפל בו.
איך אפשר לעזור?
- חינוך והסברה – להסביר שיש זכות לא לסבול
- נורמליזציה של בקשת עזרה – זה לא חולשה אלא חוכמה
- מתן לגיטימציה – "את לא מגזימה, זה באמת קשה"
- הראיה שאפשר אחרת – סיפורים של נשים שהטיפול עזר להן
למעשה, הסבל הזה לרוב משקף עומקים של התניה חברתית שנמשכה דורות. זה דורש רגישות והבנה שהשינוי הזה הוא תהליך, לא אירוע חד-פעמי.
